משבר הקורונה הביא חברות רבות לקשיים כלכליים, עד כדי קושי לפרוע את חובותיהן. בין נושי חברות אלה תימצאנה בדרך כלל רשויות המס. בניגוד לנושים אחרים, לרשויות המס כלים מיוחדים לגביית חובות – בין היתר, באפשרותן לגבות את חוב המס של חברה באופן עקיף, מגופים שקיבלו ממנה נכסים או כספים ללא תמורה, או בתמורה חלקית.
נושים החושדים שהחייב העביר כספים לאחר ללא תמורה או בתמורה חלקית כדי להתחמק מתשלום חוב, נדרשים לפנות לבית המשפט לקבלת סעד משפטי שיאפשר להן לגבות את חובן מהגוף אליו הועברו הנכסים. רשות המיסים פטורה מפנייה לערכאות שיפוטיות, ומכוח סעיף 119א לפקודת מס הכנסה (כמו גם סעיף 106ב לחוק מס ערך מוסף), היא רשאית לגבות את חוב המס מהגורם הנעבר.
כלפי חברות רשאית רשות המיסים להחיל את הסעיף במקרים הבאים:[1]
-
- גביית חוב מכל גורם שקיבל נכסים, ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד, מחברה שנתפרקה או שאין ברשותה האמצעים לשלם את חוב המס.
- גביית חוב מגורם שקיבל פעילות, ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד, מחברה שנתפרקה או שאין ברשותה האמצעים לשלם את חוב המס, כאשר לחברה הנעברת ולחברה בעלת החוב, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם.
- גביית חוב מבעל השליטה בחברה, ורואים את החברה שנתפרקה או שאין ברשותה האמצעים לשלם את חוב המס כאילו העבירה לו את נכסיה ללא תמורה, אלא אם הוכח אחרת להנחת דעת הרשות.
כלפי יחידים רשאית רשות המסים לגבות את חוב המס מגורם שקיבל ממנו נכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית, אך זאת רק בתוך 3 שנים מתום שנת המס שבה נוצר החוב, או שבה הועברו הנכסים, לפי המאוחר.
פסק דין בולט בסוגיית גביית מס בנסיבות מיוחדות ניתן בבית המשפט העליון בעניין פלח.[2] פסק הדין דן בשאלת ההתיישנות שחלה על העברת נכסים על ידי יחיד. התעוררה במסגרתו השאלה האם גם כאשר ביצע יחיד העברת נכסים ללא תמורה במנותק מחוב המס, רשאית רשות המסים לגבות את החוב מהגורם הנעבר. בית המשפט קבע כי לא ניתן ללכת לאחור עד אין קץ לבחינת כל העברה שנעשתה ללא תמורה או בתמורה חלקית. כדי שתהיה רשות המסים רשאית לגבות חוב מגורם נעבר, נדרשת קורלציה בין העברת הנכסים לבין קיומו של חוב מס, וידיעתו של היחיד המעביר כי רשות המסים מתכוונת לגבותו ממנו. נקבע כי המועד שממנו והלאה יוחזק היחיד כמודע לאפשרות שיהיה חייב במס, הוא זה בו פתחה רשות המסים בהליך שומתי נגדו.
בעניינה של פלח דן גם בית המשפט המחוזי, בהליך נפרד.[3] שם נדונה תחולת סעיף 119א לפקודה על חוב ביטוח לאומי. בפסק דינו של השופט שנלר נקבע כי אין אפשרות להחיל את הסעיף על כל חוב, וכי יש צורך בהוראת חוק ברורה ומפורשת אשר מאפשרת לגבות את החוב מהגורם הנעבר.
פסק דין מעניין ניתן לאחרונה בית המשפט העליון, בעניין המשביר.[4] עיריית כרמיאל ביקשה לגבות חוב ארנונה ממי שהיו בעליה במועד היווצרות החוב, למרות שבמועד פירוק החברה כבר עברה הבעלות לאחר. בית המשפט העליון, מפי השופט מזוז, קבע כי המועד הקובע לבחינת זהות בעל השליטה הוא מועד פירוק החברה בעלת החוב וכי אין חשיבות למועד היווצרות החוב.
על רקע האמור, בעת רכישת נכסים או פעילויות של חברה, או בעת פירוק חברה, אנו ממליצים לקחת בחשבון את קביעות בתי המשפט לעניין החלת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה:
-
- כאשר הועברו נכסים לאחר ללא תמורה או בתמורה חלקית, לאחר שפקיד השומה החל בהליכי שומה נגד החברה, תוכל הרשות לגבות את חוב החברה מהגורם הנעבר.
- כדי לגבות חוב מס מגורם נעבר, יש צורך בהוראת חוק ברורה ומפורשת אשר מאפשרת לעשות כן.
- זהות בעל השליטה (שעלול להתחייב בחוב המס) נקבעת במועד הפירוק, הפסקת הפעילות או העברת הנכסים – ולא במועד היווצרות החוב.
אנו ממליצים לבעלי חוב מס שנקלעו לקשיים ונותרו בידיהם נכסים או פעילויות, להתייעץ עם איש מקצוע טרם העברת הנכסים או הפעילויות כדי להימנע מתקלות אפשריות.
לפרטים נוספים ולייעוץ בנושא, ניתן לפנות לעו"ד בועז פינברג ולעו"ד חן כהן ממחלקת המסים במשרדנו.
[1] סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה.
[2] ע"א 2755/08 פלח נ' מס הכנסה-פקיד שומה תל אביב 3 (פורסם בנבו, 10.8.2010).
[3] ע"א 2841-06 פלח נ' פקיד שומה תל אביב-יפו 3 (פורסם בנבו, 1.7.2010).
[4] רע"א 4049/19 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל (פורסם בנבו, 25.1.2021).