ביום 17 בדצמבר 2020, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי-מרכז (כב' השופט בורנשטיין), שבמסגרתו התקבל ערעור מע"מ שהגישה חברת אמדוקס.[1]
המחלוקת בערעור זה הייתה בשאלה האם אמדוקס רשאית לנכות את החלק היחסי של מס תשומות בקשר עם הוצאות שהוציאה על דמי שכירות, חשמל, מים, ארנונה ודמי ניהול של חלקים בבניין שהיא שוכרת, ואשר נועדו למלא את צרכי חדר האוכל, המטבח וחדרי האחסון והקירור שלה. זאת, שכן חדרים אלה משמשים כולם להכנת ארוחות ולהאכלת עובדי החברה. רשות המסים טענה כי הוצאות אלה הן בגדר "הטבה לעובד" וכי הן חוסות תחת המונח "ארוחה" כמשמעותו בתקנה 15א לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 ("תקנות מע"מ"). לפיכך, טענה רשות המסים, התשומות אינן ניתנות לניכוי.
תקנה 15א(ב) לתקנות מע"מ קובעת כי "מס תשומות שנתחייב בו עוסק על תשומה בשל עובדו אינו ניתן לניכוי אלא אם הוכח, להנחת דעתו של המנהל, כי התשומה נמכרה לעובד או ניתנה לו כשירות [...]".
המונח "'תשומה', בשל עובד", מוגדר בתקנה 15א(א) כ-"נכס או שירות כגון ארוחה, דיור, מתנה או בידור, המיועדים להנאתם, לתועלתם, לרווחתם או לטובתם של העובד או של בן-משפחתו".
בבסיס תקנה 15א עומד עקרון ההקבלה החל במיסוי ערך מוסף, אשר בא לידי ביטוי גם בהגדרת המונח "מס תשומות" בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, כדלהלן: "מס הערך המוסף שהוטל על מכירת נכסים לעוסק, על יבוא נכסים בידי עוסק או על מתן שירותים לעוסק, הכל לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו". שכר המשולם לעובדים אינו חייב במע"מ, והעובדים אינם עוסקים. משכך, כאשר עוסק מוציא הוצאה אשר נועדה לרווחת העובדים, ולא לצרכי עסקו, לא ניתן לנכות את מס התשומות ששולם כחלק מאותה הוצאה.
רשות המסים נקטה מאז ומתמיד בפרשנות מרחיבה לתקנה 15א לתקנות מע"מ. ניסיונות של עוסקים לערער על פרשנות זו נתקלו עד כה בסירוב מצד בית המשפט העליון. כך, באחד מפסקי הדין המרכזיים שניתנו בנושא זה, במסגרת הלכת קינטון,[2] קבע בית המשפט העליון כי אין להתיר ניכוי מס תשומות בגין הוצאות מגורים, לרבות תחזוקה וריהוט, שהתחייבו בהן חברות כוח אדם שהעסיקו עובדים זרים. בית המשפט העליון קבע כי העובדה שרשויות המדינה מחייבות חברות כוח אדם לספק מגורים לעובדים הזרים אינה מצדיקה ניכוי מס תשומות בגין הוצאות מגורים אלה, שכן הוצאות המגורים הן לרווחתם של העובדים, ולפיכך אינן מוכרות בניכוי כמס תשומות לפי תקנה 15א לתקנות מע"מ.
בעניין אמדוקס, צמצם בית המשפט המחוזי את הפרשנות שביקשה רשות המסים להעניק לתקנה, וקבע כי רק תשומות הקשורות באופן מובהק ובלעדי לארוחה לא יותרו בניכוי. לעניין זה הבחין בית המשפט בין טובת הנאה הנוגעת באופן ישיר להאכלת העובדים, כגון שולחנות האוכל, הוצאות רכישת המזון, הכנתו וכו', לבין הוצאות על המבנה, לרבות דמי ניהול, דמי שכירות, חשמל, מים וארנונה.
לשיטת בית המשפט, אימוץ פרשנות רחבה של תקנה 15א כפי שביקשה רשות המסים לעשות, יוביל למצב לא רצוי שבו לא ניתן לנכות מס תשומות בגין הוצאות השכירות הקשורות למתחמי העבודה שמתבצעת בהם פעילות שאינה רק לצרכי עבודה, כגון פינות ישיבה, ובגין רכישות אשר בוצעו בעיקר לרווחתם של העובדים, דוגמת כיסאות, שולחנות, וציוד שמשמש את העובדים בעבודתם.
נציין כי אימוץ הפרשנות המרחיבה של רשות המסים, במיוחד בזמנים אלה שבהם עובדים רבים עובדים מביתם, יכול היה להוביל למצב אבסורדי שבו לא יוכרו לעוסקים רוב התשומות הקשורות להוצאות שכירות משרדים. שהרי לכאורה, לפי פרשנות רשות המסים, כאשר ניתן להעסיק עובדים מהבית, אין מקום להכיר בהוצאה הכרוכה בשכירת משרדים גדולים לצורך העסקתם.
אנו מקווים שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין אמדוקס יתווה את הגבול הנדרש לעניין יישום תקנה 15א לתקנות מע"מ. מכל מקום, אנו ממליצים לעוסקים לחזור ולבחון את האופן שבו הם מתייחסים לתשומות אשר יכול שישמשו לרווחת עובדיהם, באופן אשר משקף את ההבחנות שערך בית המשפט בעניין אמדוקס. מחלקת המסים במשרדנו תשמח לייעץ בעניין זה.
לפרטים נוספים ולייעוץ ניתן לפנות לעו"ד בועז פינברג, מנהל מחלקת מסים.
[1] ע"מ 22467-09-17 אמדוקס ישראל בע"מ נ' מנהל מע"מ נתניה (טרם פורסם, 17.12.2020) ("עניין אמדוקס").
[2] ע"א 3457/99 מנהל מע"מ גבעתיים נ' קינטון, פ"ד נז(3) 529 (2003).