ביום 13 באפריל 2022 פורסמו ברשומות תקנות שירותי תשלום (פטור מהוראות החוק), התשפ"ב-2022.
חוק שירותי תשלום, התשע"ט-2019 ("החוק"), החליף את חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 ויצר הסדרה חדשה ורחבה של שירותי תשלום. החוק מסדיר היבטים חוזיים וצרכניים שבין נותן שירותי התשלום לבין הלקוח, וקובע הוראות צרכניות מפורטות במטרה להגן על הלקוח ולהעניק לצרכנים הגנה מלאה שתבטיח הגינות ותגביר את אמון הציבור באמצעי תשלום מתקדמים. הוראות החוק חלות באופן אחיד על כלל אמצעי התשלום, לרבות אמצעי תשלום מתקדמים.
בתקנות פוטר שר המשפטים אמצעי תשלום שעומדים בתנאים המפורטים להלן, ופעולות תשלום כמפורט להלן, מחלק מהוראות החוק.[1]
סעיף 14(א) לחוק מגביל את אפשרותו של נותן שירותי תשלום לנכות עמלה או כל חיוב אחר מהכספים המועברים במסגרת פעולת התשלום. במסגרת היערכותם של נותני שירותי התשלום לכניסת החוק לתוקף, התעורר קושי ביישום סעיף זה כשהכספים המועברים הם במטבע זר, או כשמועברים כספים מחוץ לתחומי מדינת ישראל באמצעות מערכת SWIFT. זאת משום שכדי לבצע העברות כספים יש לקבל שירותים ממתווכים פיננסיים ונותני שירותי קורספונדנציה זרים, אשר אינם כפופים לחוק הישראלי ופועלים בדרך של ניכוי עמלה מהסכום המועבר.
לפיכך, קובעות התקנות שהאיסור הקבוע בסעיף 14(א) לחוק לא יחול במקרים אלה. במקביל יפעלו המאסדרים לייצר אסדר משלימה שתסייע למשלם בקבלת החלטות מושכלות לגבי עלות השירות, ולפיכך יחול הפטור רק לגבי נותן שירותי תשלום שפעילותו מפוקחת על-פי דין. פטור זה מתבסס על פטור זהה שנקבע בדירקטיבה האירופית לעניין מתן שירותי תשלום (PSD II).
סעיף 77(ב) לחוק קבע שהות של 18 חודשים מיום תחילת החוק טרם יחולו הוראותיו על אמצעי תשלום מסוג תווי שי וכרטיסי מתנה, כדי שעד אז ייבחנו מאפייניהם המיוחדים וייקבע ההסדר הרצוי ביחס אליהם.
במסגרת "קול קורא" שפרסם משרד המשפטים ביום 31 ביולי 2019, התקבלו עמדות הציבור בשאלה האם נכון לפטור אמצעי תשלום כאלה מהוראות החוק (כולן או חלקן), בין היתר לאור היותם דומים במהותם לכסף מזומן, ומאחר שהסיכונים הנשקפים למשלם בשל הסכום הצבור בהם (לרבות החשש משימוש לרעה), נמוכים. מסקנת הבחינה הייתה שיש מקום לאפשר את המשך פעילות שוק תווי השי וכרטיסי המתנה במתכונת המקובלת כיום, שכן הטלת החובות הקבועות בחוק על אמצעי תשלום אלו תביא להכבדה שלא לצורך ולעלויות מיותרות שיושתו על ציבור הלקוחות.
בהתאם פוטרות התקנות מחלק מהוראות החוק, אמצעי תשלום המקיימים את אחת האפשרויות להלן:
- אמצעי תשלום שבהתאם לתנאי החוזה הקובע את תנאי השימוש בהם, אינם מיועדים לשימוש של משלם מסוים, אשר הסכום המרבי שניתן לצבור בהם הוא 1,500 ש"ח והם אינם ניתנים לטעינה חוזרת, ושהחיוב בהם מידי ולא ניתן לבצע בהם תשלומים נדחים; או
- אמצעי תשלום מסוג "כרטיס תשלום" (כהגדרתו בחוק הבנקאות (רישוי)) שהונפקו לשימוש של משלם שאינו מסוים ונמסרו למשלם המסוים באמצעות גוף ממשלתי או תאגיד ללא מטרת רווח, במסגרת סיוע כלכלי שניתן לו, הניתנים לטעינה חוזרת כך שהסכום המרבי שניתן לצבור בהם בכל זמן הוא 1,500 ש"ח, אם החיוב בהם מידי ולא ניתן לבצע בהם תשלומים נדחים, ניתן לתת הוראות לתשלומם באמצעות הצגתם באופן פיזי בלבד, והם מאפשרים רכישה ממספר מצומצם של ספקים.
לצד זאת יחולו חובות על נותן שירותי תשלום שהנפיק אמצעי תשלום כאמור, בין היתר: חובות גילוי לגבי התנאים המהותיים בנוגע לשימוש בו (כגון זהות המנפיק, אופן מימוש הסכום הצבור, רשימת הספקים המכבדים, תוקף אמצעי התשלום והוראות לעניין אובדן או גניבתו); חובה לפעול כדי לשחזר את היתרה הצבורה באמצעי התשלום שאבד או שנגנב לבקשת מי שנחזה כמי שהחזיק כדין באמצעי התשלום; וכן הוראות לעניין תוקפו של אמצעי התשלום (אמצעי תשלום שהוא תו קנייה כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן – חמש שנים; ואמצעי תשלום שהוא שובר מתנה כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן – שנתיים).
תחילתה של ההוראה לעניין העברות בנקאיות במערכת SWIFT – באופן רטרואקטיבי מיום תחילתו של החוק (14 באוקטובר 2020). תחילתן של ההוראות לעניין אמצעי התשלום המפורטים לעיל – החל מיום 14 באפריל 2022 והן יחולו עד ליום 14 באוקטובר 2023, בהתאם להחלטת יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.
לפרטים נוספים ולייעוץ בנושא, ניתן לפנות לעו"ד אביעד לחמנוביץ' או עו"ד גיא פוקס ממחלקת הבנקאות במשרדנו.
[1] בשל ההגדרות הרחבות והכוללניות בחוק (שנכתב באופן רחב וניטרלי טכנולוגית, כך שיוכל לכלול מגוון רחב של אמצעי תשלום), נחקק סעיף 48(ב) לו המסמיך את שר המשפטים (בהסכמת שר האוצר ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת) לפטור סוגים שונים של אמצעי תשלום, פעולות תשלום, חשבונות תשלום, נותני שירותי תשלום ולקוחות מהוראות החוק, ולהתנות את הפטור בתנאים שיקבע. בתקנות השתמש שר המשפטים בסמכותו זו.