Joining Parties To an Arbitration Process - Judicial Pragmatism [Hebrew]
13/08/2018
image

צירוף צדדים להליך הבוררות – פרגמטיזם שיפוטי

אחד מכללי היסוד בדיני תאגידים הוא כי חברה בע”מ היא אישיות משפטית נפרדת. כאשר מבקשים לתבוע חברה עולה לעיתים קרובות השאלה, האם לתבוע יחד עם החברה גם את נושאי המשרה בה (דירקטורים, מנכ”ל וכדומה), באופן ישיר, ככל שהתנהלותם או מחדליהם באופן אישי מקימים את יסודות העוולה בגינה הוגשה התביעה, או על בסיס בקשה לביצוע “הרמת מסך”.

שאלה זו מתחדדת עוד יותר שעה שבין התובע והחברה הנתבעת יש הסכם בוררות, לפיו המחלוקות בין הצדדים תתבררנה בהליך בוררות. מקור סמכות הבורר הוא בהסכמת הצדדים המפורשת למסור את הסכסוך ביניהם להכרעתו, ולכן יש צורך במפגש רצונות מלא של כל הצדדים, לקחת חלק בהליך הבוררות. זהו הכלל הראשון והבסיסי בדיני בוררות.

כיצד אם כן ניתן לצרף להליך בוררות צד שאינו חתום על הסכם בוררות?

עקרון היעילות והחשש מפני הכרעות משפטיות סותרות ביחס לאותה תשתית עובדתית תומך בהרחבת היקף הצדדים להליך הבוררות, ולא בפיצול בירור המחלוקת בין הליך בוררות ובין בית משפט. החשש הוא כמובן שאם לא יצורף צד להליך בוררות, אותה מסכת עובדתית תידון פעם אחת בהליך הבוררות ופעם שניה – ואולי במקביל – בפני בית המשפט.

שיקולים אלה, של יעילות והחשש מפני הכרעות סותרות, “דוחפים” את בתי המשפט לפתרונות יצירתיים בניסיון להתגבר על העדר הסכמה פורמאלית של צד, שצירופו להליך הבוררות מתבקש. נדגיש, אם הצד שצירופו להליך הבוררות מתבקש חתום על הסכם הבוררות (גם אם במתכונתו המקובלת כסעיף בוררות בתוך הסכם), אזי הבעיה המתוארת לעיל אינה מתעוררת כלל, שכן אז ניתנה ההסכמה המפורשת הנדרשת להליך הבוררות. הבעיה המוצגת לעיל מתעוררת כאשר הצד שצירופו להליך מתבקש אינו חתום על הסכם הבוררות, ומבקשים לצרפו, על אפו ועל חמתו.

רע”א 3925/12 חן רונן נ’ עו”ד יובל כהן (פורסם בנבו 17.6.2013), הוא פסק הדין המנחה בשאלת צירופם של צדדים שלא נתנו את הסכמתם (במפורש או במשתמע) לקחת חלק בהליך הבוררות. פסק הדין מונה שלושה מעגלי הרחבה להליך הבוררות:

מעגל ראשון – הסכמה משתמעת – סיווגו של צד כצד ישיר להליך הבוררות חרף העדר חתימתו על הסכם הבוררות – שאלת הסכמתו של צד לקחת חלק בהליך בוררות אינה מסתיימת בבחינת חתימתו בשולי ההסכם. בבוא בית המשפט לפרש את שאלת הסכמתו של צד לקחת חלק בהליך הבוררות, נבחן אומד דעת הצדדים, בין היתר על בסיס נסיבות כריתת ההסכם. סיווגו של אדם כצד ישיר להליך הבוררות יתאפשר שעה שמפרשנות ההסכם ומערכת היחסים החוזית בין הצדדים עולה כי הוא הסכים לקחת חלק בהליך הבוררות.

על מנת לבחון את אומד דעת הצדדים במועד חתימת ההסכם, יבקש בית המשפט לתור, בין היתר, אחר “טביעות אצבע” משמעותיות של הצד שצירופו מבוקש בהסכם. קיומן של התחייבויות אישיות, הצהרות ומצגים מפורשים של הצד שצירופו מבוקש, וכיוצא באלה, ֿיטו את הכף לטובת צירופו של צד להליך הבוררות.

כך לדוגמה, בית המשפט הכיר בצירופו של צד להליך הבוררות, במקרה בו אדם נתן את הסכמתו בכתב לערוב לחיוביי החברה על גבי ההסכם בין החברות. חתימה זו של ערב הספיקה לבית המשפט לסווג את הערבות כפנימית להסכם, ולראות בערב כצד ישיר להליך הבוררות (בש”א 11338/06 פלמינגו ואח’ נ’ צרבן (1996) בע”מ (פורסם בנבו, 9.8.2006).

מעגל שני – צירופו של חליף של צד להליך הבוררות – הבסיס המשפטי לצירוף חליף אינו הסכמת החליף להליך הבוררות, אלא העובדה כי החליף נכנס לנעליו המשפטיות של המוחלף. אם המוחלף היה כפוף להסכם הבוררות, כך גם החליף. מקרה קלאסי של חליף הוא פטירתו של בעל דין, כאשר יורשו (על-פי דין או על-פי צוואה) נכנס בנעליו גם לעניין תניית הבוררות.

מעגל שלישי – מניע מצד לחמוק מהשתתפות בהליך בוררות בטענות פורמליסטיות – מדובר במעגל הרחבה רחב ביותר. מעגל זה מאפשר לבית המשפט לצרף צד להליך הבוררות בכל עת שבית המשפט סבור כי ״נכון וצודק״ לעשות כן. השימוש במעגל הרחבה זה נעשה בדרך כלל ביחס לצד שלו קשר הדוק להסכם הבוררות (“הרוח החיה” מאחורי הסכם הבוררות), המבקש להתחמק מהליך הבוררות באמצעות טענות פרוצדוראליות, לרוב באמצעות עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

עניין רונן חן שב ואומץ על ידי בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, והוא מיושם הלכה למעשה על ידי בתי המשפט המחוזיים כעניין שבשגרה. התפתחות זו בפסיקה מלמדת כי העיקרון לפיו הליך הבוררות יונק את חיותו מהסכמה מפורשת של הצדדים, אינו שולט עוד בכיפה.

אלה המבקשים להגן על עצמם מפני מצב בו תיוחס להם כוונה הסכמית משתמעת להצטרף להליך בוררות (מעגל ההרחבה הראשון המאוזכר לעיל), צריכים לשקול האם לשלול במפורש אפשרות זו כבר בהסכם הבוררות.

הדברים פחות ברורים ביחס למעגל ההרחבה השלישי: קשה לחשוב על מנגנון יעיל לצמצום חשיפה לגבי מעגל הרחבה זה, היונק מתפיסתו של השופט כי “צודק ונכון” לחייב בבוררות צד שלא הסכים לה. יש רק לקוות כי כלי חריג זה ישמש את בית המשפט רק במקרה קיצון ש”דוקר את העין ומקומם את הלב”, על מנת שלא לרוקן מתוכן שני עקרונות יסוד בסיסיים: עקרון האישיות המשפטית הנפרדת; ודרישת ההסכמה המפורשת לכל מנגנון חלופי ליישוב סכסוכים.

No Fields Found.